2
2
2
2
2
2







דבר המערכת


ברוכים הבאים והבאות לגיליון ינואר!
 
שנת הלימודים וההדרכה בעיצומה והעבודה על הגיליון מתקדמת בקצב איטי מאי פעם. על אף העומס, אנחנו שמחים לפרסם את גיליון ינואר 2015 ולהכריז על נושאי גיליון פברואר.

גיליון פברואר (שיתפרסם בעוד פחות מחודש) צפוי לעסוק בתהליכי היצירה לעל הבמה (ובעל הבמה, לבתי היוצרים שיערכו כזה עד לסגירת הגיליון) וב...שילוב בין חברות בתנועה לחיי תיכון. נוכחות שתי המסגרות האלו בחיי השכבה החלוצה יוצרות התנגשויות לו"זיות, ערכיות וחברתיות שמשותפות לרבים מבני השכבה והיינו רוצים לדבר על זה: איך זה מרגיש לכם להיות אמנים-מחנכים ותלמידי תיכון בעת ובעונה אחת? 

בין אם זה קשור לנושאי הגיליון ובין אם לא, נשמח אם תכתבו לנו.

צור ניצור!




שירה בתחנות אוטובוס / עלינה גולדין

לפני כשנתיים, כשהייתי בכיתה י', השתתפתי בתכנית בשם "מנהיגות תרבות". מנהיגות תרבות היא תכנית מטעם משרד התרבות שמטרתה לטפח מנהיגות נוער בתחום התרבות והאמנות באמצעות חשיפה למופעי תרבות לצד הכשרה מנהיגותית. לקראת סוף התכנית המרתקת (בלי ציניות) היה על כל אחת מהמשתתפות (והמשתתפים) להוביל פרוייקט מקומי בתחומי האמנות והתרבות. אני בחרתי להקים את פרוייקט "שירה בתחנות אוטובוס".

אז מה בעצם הרעיון של "שירה בתחנות אוטובוס"?  בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מבלה שעות רבות בחודש בהמתנה ובמרדף אחרי אוטובוסים, וההמתנה בתחנת האוטובוס הפכה לחלק משגרת יומי. אני מאמינה שהמרחבים שאנחנו נמצאים בהם יכולים להיות מעניינים ומגניבים יותר מכפי שהם היום, וזו הזדמנות מצויינת לשלב בין לקיחת אחריות על המרחב שאנחנו חיים בו לבין האמנות שאני אוהבת, ובפרט-שירה. "שירה בתחנות אוטובוס" הוא פרוייקט שמנסה לחלום ולעצב את המרחב הציבורי שלנו, ולאפשר לאנשים להפגש עם אמנות גם בחיי היומיום שלהם, ולא רק בשיעורי ספרות בבתי הספר.

אז מה אני רוצה, בעצם? אני רוצה להרים את "שירה בתחנות אוטובוס" בפעם השלישית והאחרונה לפני שאני עוזבת את עפולה ויוצאת לש"ש (בתנועה, ברור שבתנועה). ואני חולמת שהפרוייקט הזה יהיה יותר גדול ממה שהוא היה בכיתה י', ובשביל זה אני צריכה אתכם. אני מחפשת שותפים. אז אם הפרוייקט נראה לכם מגניב, פשוט תצרו איתי קשר (גם אם אתם לא מעפולה והוא נראה לכם מגניב. אפשר לעשות "שירה בתחנות אוטובוס" בכל בית יוצרים ובכל בתי היוצרים. זה תלוי בנו).


דברו איתי- עלינה tva3tva3@gmail.com




המציאות האחרת / מארה יעבץ

הכתיבה היא בסך הכול אמנות קריאת הדברים בשמם. אפשר לסבך את זה, לפתל ולהתל במונח, אבל זה מה שזה, ולא יותר.
לראות ולהרגיש את ההתבוננות, לגעת במחבת, להרגיש מתכת קרה, לראות את עיגולי הנחושת המעטרים אותה ולומר – החלודה. רק ציון שם לדברים שכבר נקראו בשם הזה אלפי פעמים, בצורה שאנחנו יכולים לקרוא להם בשמם.
יש הממציאים שמות, יש הממחזרים, יש אלה שכותבים בכוונה את הקיימים, המובן מאליו, במחשבה שהשילוב המקורי הוא-הוא שמשנה, ולא המילה. זו טעות.

הכתיבה פועלת על הצד הזה של המוח – הזיכרון בשמות שעולם המוסכמות שלנו אסף מכל חייו על כדור הארץ והבנתנו בשפה את סמליותה על כל פניה.

הציור, למשל, פועל על צד אחר לגמרי. הראייה של מבפנים, לפחות מבחינתי, אין זה רצף פעולות מחושבות שיש למלא אחריהן. בעודי מציירת, עיניי סגורות למחצה, רואות את הדף במטושטש, והיד זורמת על הדף לפי תחושת הבטן והלב, חוש אסתטי קלוש בלבד לצבעים, לא יותר מזה. זהו סוג האומנות שבו אני פועלת הכי הרבה באוטומטיות כמעט אבסולוטית, תחושות בטן ושרירי ידיים, ללא שימוש במוח ומחשבה מורכבת. זה נקרא – בטבעיות.

התיאטרון, אני מודה, זה עסק שמשלב בין כמה תחומי מוח וצורות מחשבה, אבל הוא בנוי בעיקר על שכיחה. כמו שהכתיבה נשענת על הזיכרון – כך התיאטרון ההפך, אך דווקא בגלל זה הם כל כך דומים.

אומנות השכיחה – לשכוח היכן אתה נמצא, מאורעות חייך, כאביך, שמך – ולהיכנס לעולם שבו אתה צריך להאמין אמונה שלמה שהוא שלך עכשיו – כמו להאמין לשקר שאתה מספר אף על פי שאתה יודע שהוא אינו האמת. אתה נשען על כאביך הכמוסים ביותר, התנהגות מוסכמת שראית וחווית במהלך חייך, אך אינך אתה ועליך לשכוח זאת. לאלה מאיתנו שרוצים לברוח זוהי האומנות שבה, בחפץ לב, תוכל לשקוע. הסקרנות בלבד אינה מספיקה, האפשרות של אולי אינה מספקת. כדי להגיע לאמת אחת ויחידה עליך לשכוח לגמרי ולזכור הכול בו זמנית. אך זה עדיין מורכב יותר מזה – כי יש עלייך לשכוח מי אתה ומאין באת, סיפור חייך ושמות פרטיים – אך עלייך לזכור את התנהגותך האנושית בכל אחת מהסיטואציות בהן היית קיים.

המוזיקה היא, מבחינתי האישית ביותר, האומנות בה עליי להשקיע את מירב מוחי וקיום טכניקות ותרגילים פיזיים ומכנים. המוזיקה היא אחת מאתגרי החיים הגדולים שניצבו בפניי – משהו שאיני יכולה לחיות בלעדיו אך קשיי ההסתגלות לשפה הזרה, שאינה שפת אימי כמו הכתיבה, הציור והתיאטרון, גורמים לי לשתוק ולהתבייש ביכולותיי המגומגמים לחבר משפטים שלמים ולפטפט עם דוברי השפה. איני מצליחה להבין את רזיה – שילוב מושלם של טכניקה שמוכרחה להימצא – ואילו הרגש שגובר עליה – זהו תנאי המחויב לביצוע האומנות המדויקת. ואילו אני – עם גמגומי וביישנותי, לעולם לא אוכל לגבור על הרגש בעת טכניקה מושלמת. אך אף פעם לא אוכל לוותר, או ארצה, על הניסיון ללמוד לדבר בשוטפות, כי המוזיקה מאז ומתמיד, ותמיד גם תהיה – מצרך הכרחי לחיי נפש.

אך ללא יוצא מן הכלל, כול סוגי האומנות הן מציאות. המציאות הקיימת, מונח שראשי עושה בו שימוש לתיוג הבדלים ולסדר שבני האדם כל כך מייחלים לו, היא אשליית השגרה. אתה קם בבוקר ועושה את הדברים שאתה עושה ורואה את האנשים שאתה רואה ורגיל לצורות מסוימות של התנהלות ורגש בצורת חפצים שמלווים אותך כברת דרך. זוהי המציאות הקיימת ולה אנחנו רגילים לקרוא פשוט: המציאות.

אבל זה לא מדויק. אין רק מציאות אחת בחיינו ואנחנו תמיד טועים לחשוב שמה שאינו נכלל ברשימה הארוכה של המציאות הקיימת לא נחשב מציאותי. לא נחשב, נקודה.

וזה גורם לי להגיע למונח הבא: המציאות האחרת. כך אני קוראת לה. המציאות האחרת אינה נמצאת בחיי היומיום שלנו – כך רובנו מאמינים – היא משהו נפרד, גשר בין דמיון למציאות. הטעות היא לחשוב שיש גשר בין גדת המציאות לאי הדמיון, כאשר בעצם הם חיים ביחד על אותה היבשת, ואין שום גשר – רק חומה. והחומה הזאת היא אנחנו.

המציאות האחרת היא מציאות לכל דבר, היא אמיתית בכל מובן המילה ודמיונית באותה המידה – ולא, אין זה סותר.

אומר ואדגיש – החטא הגדול ביותר של בני האדם הוא לחשוב שהמציאות והדמיון סותרים זה את זה, כאשר בעצם הם באים ביחד.

המציאות האחרת היא האומנות, מציאות שקיימת מיליוני שנים, בדיוק באותה כמות שנים וחודשים ושניות שבה קיים האדם. בדיוק.

והאומנות קיימת גם לפניו – אך היה צריך מישהו שיבחין בה.


פרוטוקול יוצר / פורום ש"ש-מד"צים עפולה
לאחר ההדרכה המשותפת בחנוכה, נערכו שתי פגישות של פורום ש"ש-מד"ציות בעפולה במהלכן החלטנו על אופן ההתנהלות בפורום.מטרות הפורום הוגדרו כיצירת מסגרת הדרכתית משותפת ויצירת קשרי שותפות בין כל חברי וחברות הפורום. במפגשים האחרונים החלטנו על תהליך יצירה משותף שיאפשר לנו לעבור משהו מתמשך כקבוצה ולהכיר אחד את השנייה טוב יותר.
תהליך היצירה שנבחר עוסק בקשר בין צורה לתוכן באמנות. התהליך עוסק בזרמים באמנות, ביחסי הכוחות בין התוכן של היצירה לבין הצורה שלה ובהגדרת האמנות. בחרנו בתהליך משום שנדמה לנו (למרות שאנחנו מבולבלים מאוד בנוגע למה התהליך הזה אומר בעצם) שחשוב שקבוצת אמנים-מחנכים שעוסקים באמנות עם החניכות והחניכים שלהם ישאלו את עצמם במשותף מה זו אמנות. זה משפיע על המטען שאנחנו באות איתו לפעולות שאנחנו מעבירות, וזה משפיע על עצם הדבר שאנחנו באות לעשות כשאנחנו נפגשות עם החניכות שלנו. כשאני מעבירה להן סדנת אמנות, מה אני באמת מנסה להעביר? 
מעבר לתהליך היצירה, הפורום ימשיך לתפקד כמסגרת הדרכתית שבה נקרא לשותפים ונדבר על סוגיות בהדרכה שלנו. מקום שבו נוכל לומר"-"אני רוצה לעשות משהו, מי איתי?"
הקמת הפורום הזה היא תהליך ראשוני, מרגש ומבלבל, ואנחנו מקווים שהוא יפרח ויצליח.
(אנחנו גם רוצים לדעת איך הקשר הש"ש-מד"צי נראה בבתי היוצרים שלכם)
צור ניצור!

*פינת הפריסה שלנו בפורום לא באמת נראית ככה. 

מיץ גזר / זהרה שמיים
הלכתי לשוק ורציתי לקנות מיץ גזר. כשהגעתי לבסטה, המוכר בדיוק היה בהפסקת ההקשבה לרדיו ולהתעשנות בין הסיגריה למאפרה לסיגריה של חברו המעשן בבסטה הסמוכה. ברדיו נשמעו רעשים על חייל שנהרג ועל שאר מאורעות שקשורים בסכסוך.
הנדת ראש. הנהון. הנפת יד לאות זלזול. יריקה ומעבר די מהיר לדיון פוליטי. תחילה הקשבתי. ניסיתי להבין. שמאל? ימין? מתנחלים? שטחים. ערבים... הלכו? זרקו? הרסו! פייסו! שחררו... הקפיאו! אפשרו. מלמולים, מלמולים, הרהורים, הרהורים, עוד מלמולים, רעשים המוניים בטון של דיבור אנושי ושום דבר. את השיחה כבר לא שמעתי. צד אחד, צד שני, הכל הפך להמולה שהתערבבה עם ההמולה האחרת של השוק. הניתוק שלי מהדיון הפוליטי לא היה לרעה, הוא נגרם על ידי ההרהורים החשובים. ואז שוב החלה ההמולה: צבעים, ריחות, תמונות, ציורים, מבט משתאה סביב, סקירה, התבוננות ובהייה - מכונת המיץ ולידה ערמת גזרים, תמונה שלא תצא לי מהראש - איש מדבר ומכונתו לידו. אך מה ההבדל ביניהם, בין האיש למכונה? שניהם מקבלים חומר – גזר או דעה, משתמשים בו, מעבדים אותו ובסך הכל מוציאים אותו בתור מיץ שעשוי מאותו חומר.
אז המוכר אינו בר דעה? האם הגזרים אינם נחשבים למשהו? ומי שם את הגזרים במכונה?
לפתע קרה דבר מעניין – המוכר קם ואמר לי:"כן בבקשה, מה תרצי? מיץ גזר? מיץ רימון? מלון? פסיפלורה?". וכל שהיה עלי לעשות זה לבחור מה אני רוצה, איזה פרי.
כמעט כל הפירות טעימים, אך מה חיוני יותר? והאם הטעם בפה הוא מה שחשוב? או החיוניות לגוף? מה יותר חשוב שאני אקח? מלון, רימון או גזר? מי נראה יותר טעים? מי יותר רוצה שאני אוכל אותו?
"אפשר לשים במכונה גם גזר וגם רימון?" שאלתי את המוכר
"בוודאי." ענה לי.
אבל האם הם יהיו טעימים ביחד? ומה המכונה תעשה להם? אולי אפשר לקחת כוס מזה וכוס מזה? . המכונה לא יודעת להפריד בין המלון לגזר, היא מכינה מהם את אותו מיץ. לפעמים את המלון קצת יותר קשה לטחון כי זה גורם לה לחלודה אז היא מעדיפה את הגזר , לכן גם הגזר נראה מפתה יותר והערמה שלו יותר גדולה מזו של המלונים . ומי מחליט איך יראה הגזר ואיך יראה המלון והאם יש גם עוד פירות שאולי לא רוצים להראות או שלא נותנים להם להראות, כי הם יותר יקרים וצריך להשקיע בהם יותר או שהם פחות מושכים קונים. ומי מחליט מה יקר ומה זול, מי מחליט מה יהיה מפתה יותר?! מי מחליט כיצד יראו המלונים ליד הקלמנטינות, התפוזים... הרי כל הפירות רוצים להראות טוב, שייקחו מהם למכונה. ומי מכניס את הפירות למכונה שלנו?!
והמכונה של האדם , האם היא יכולה להיות משוכללת מזו של הפירות.? האדם יכול לסדר לעצמו את הפירות בצורה מורכבת יותר ממיץ סחוט. במורכבות מסוימת, בצורה יפה. וגם אם כן אלו יהיו עדיין אותם פירות שהיו קיימים כבר קודם. שום חידוש, שום חשיבה מקורית, אמתית וטהורה. עדיין הכל השפעה.
האדם הנבון באמת הוא האדם שלא צריך מכונה שמשלבת את הפירות באופן המורכב ביותר, מורכב כמה שיהיה. האדם יכול ליצור לו פרי חדש משלו. שלא היה מעולם. אולי עם קצת רעיונות שנלקחו מהפירות האחרים - המרקם, צורת הגרעינים או ריחות. אבל הפרי עצמו חייב להיות מקורי! רק כך הוא יוכל להתאים באופן המדויק ביותר ללשון התאבה כבר לנגוס בו.
אבל אני? אני בסך הכל רציתי לשתות מיץ גזר!!


הדשא של השכן
המכתב של לילה אלקורן ז"ל.
לילה אלקורן, נערה טרנסית בת 17 מאוהיו, התאבדה לפני כחודש. במכתב ההתאבדות שלה היא כותבת:
"הדרך היחידה שבה אני אנוח בשלום על משכבי היא אם יום אחד לא יתייחסו לאנשים טרנסג׳נדרים כמו שהתייחסו אליי, יתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, עם רגשות לגיטימיים וזכויות אדם. צריך ללמד על מגדר בבתי הספר, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. למוות שלי צריכה להיות משמעות. המוות שלי צריך להיכלל במספר האנשים הטרנסג׳נדרים שהתאבדו השנה. אני רוצה שמישהו יסתכל על המספר הזה ויגיד ״זה ממש דפוק״ ויתקן את זה. תתקנו את החברה. בבקשה."


אז מה מחכה לנו?


"על הבמה" - 
חג היצירה החורפי יגיע לבתי היוצרים בחודשי פברואר-מרץ.

סמינר חתימה - יתקיים ב5-7.2.15 לשכבת י"ב לקראת שנת השירות בתנועה. בסמינר יחתמוחברי השכבה על דחיית שירותם הצבאי בשנה על מנת לצאת לשנת שירות בתנועה. 



"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים
.

זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?  



כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי.
ליצירת קשר: 
noar.tarbut@gmail.com

עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, בלה ליטבק, מארה רנוב יעבץ, מיכל דיוקמן.
מה חדש בתנועה?
"קהילות תרבות" - יום ראשון 13 דצמבר 2015

קהילות תרבות בנתניה ובעפולה חוגגות את חג החנוכה יחד בצבעים ובצלילים. בואו לחגוג איתנו!

קראו עוד

 
תרבות ברשתות החברתיות - יום ראשון 13 דצמבר 2015

בנוסף לדף הפייסבוק הפעיל שלנו, פתחנו גם דפי אינסטגרם וטוויטר.

חפשו אותנו!