2
2
2
2
2
2







דבר המערכת
היי חברים וחברות,

חודש אפריל מתקרב לסיומו ואנחנו משאירים מאחורינו את מחנות פסח, ליל הסדר, ימי הזיכרון ויום העצמאות ונכנסים למאי ולתקופת הבגרויות, כמו גם לתהליך יצירה אינטנסיבי לקראת כפיים. גיליון אפריל שלנו מפתיע במספר מועט ביותר (שלא לומר אפסי) של סיקורים מהמחנות המקומיים והארציים. נדמה שלכותבי המחנות הוותיקים שלנו אין מה לספר על פסח אז רק נספר בקצרה שמחנות ד'-ו' עסקו בסיפור יוסף והדריכו בהם חבר'ה משכבות י'-י"ב בהובלת הש"ש והפרקמ"שים, מחנות ז'-ט' נותרו בגדר תעלומה, מחנה י'-י"א עסק באמנות וב"דיוקן עצמי" ומחנה י"ב עסק בחתירה לשוויון. וכל זה קרה בשבוע ימים. מטורף.

צוות קול יוצר זכה לקחת חלק בשלושה מחנות שונים: הדרכנו עם השכבות החלוצות במחנה ד'-ו' המקומי ומיד לאחר מכן, במקביל למחנה י"ב שלנו, העברנו סדנה על קול יוצר לחניכי מחנה י'-י"א. היה ממש כיף לפגוש את כולכם :)
ואם כבר הזכרנו את הצוות - בחודש אוגוסט עורכי קול יוצר הנוכחיים יוצאים לש"ש בתנועה, ואנחנו מחפשים חבר'ה (בעיקר משכבות ט'-י"א) שירצו לערוך את העיתון בשנה הבאה בליווי שלנו. אז אם זה רלוונטי עבורך - הירשמ/י כאן להכשרת קול יוצר:

אם לא, נשמח אם תפיצו את המידע הזה. 

צור ניצור.




מדריכי תנועות נוער למען זכויות בעלי חיים / עלינה גולדין

התנועה שלנו היא תנועה של קבוצות, ובתוך הקבוצות האלו ישנם גם יחידים, אשר להם בנפרד וביחד יש רעיונות שונים על האופן שבו צריכה להראות החברה שלנו והקשרים בינינו. הערכים המשותפים שלנו נבנים בלימוד, בפעולות ובדיונים בינינו. אבל איפה בתוך כל זה נשמרים הרעיונות שחשובים לכל יחיד ויחידה? איך שומרים על מגוון בתוך גוף שצריך ללכת לכיוון מסויים (תנועה) ומה בכלל המקום של הערכים שלי בפעילות של התנועה ובפעולות שאני מדריכה?
בחול המועד התכנסו מדריכי ומדריכות נוער מתנועות הנוער השונות בארץ במשרדי אנונימוס. אנונימוס היא עמותה שפועלת כבר מעל ל-20 שנה למען זכויות בעלי חיים בישראל ויש לה הישגים רבים במאבקים נגד התעללות בבעלי חיים, ובעיקר נגד התעללות בבעלי חיים התעשיות השונות: פרווה, קוסמטיקה וכן תעשיות המזון מן החי. מעבר לתחקירים, לעמותה יש גם אגף חינוך שעוסק בהעלאת המודעות לזכויות בעלי חיים במערכות החינוך הפורמליות (בתי הספר) והבלתי פורמליות (תנועות הנוער! יאיי!). אז מה לאנונימוס, למד"צית בצופים, לפרקמ"ש במחנות העולים ולי"בניקית בתנועת תרבות? אחרי משחק היכרות קצר וכיבוד קל התחלנו לדבר על התכנים המשותפים לנו במפגש הזה: נחשפנו לפעילות של עמותת אנונימוס ואגף החינוך שלה, הצפנו בעיות ושאלות משותפות על מקום הפעילות למען זכויות בעלי החיים בתנועות שלנו,  החל ממד"ציות שהתלוננו על יחס מזלזל לנושא מצד חברים לתנועה, דרך שאלת המזון הטבעוני בסמינרים ועד להעברת פעולות שעוסקות בהיבטים שונים של חמלה, זכויות בעלי חיים, הקשר בין זכויות בעלי חיים לערכים אוניברסאליים ותנועתיים של צדק ושוויון. נפגשנו גם עם מערך ההדרכה לתנועות הנוער של עמותת אנונימוס שמיועד לאפשר לנו, כמדריכים, לדון בשאלות המוסריות הקשורות לזכויות בעלי החיים ולגבש עם החניכים עמדה מתוך פעולות ודיון בנושאים האלו. המערך נגיש גם באינטרנט כאן. (הצופים ובני המושבים הוציאו אפילו חוברות משלהם. הייתם מאמינים?!). מעבר לשאלות הנוגעות ביחס לבעלי החיים, הפגישה הזו מעלה שאלות לגבי עצם שיתוף הפעולה הזה בין הארגונים השונים - מה היכולת שלנו כמדריכים מתנועות נוער שונות להתאגד למען ערך משותף? מה הרלוונטיות של פורום המדריכים הזה לשאלות פנימיות שצריכות להישאל בתנועה שלי? הפורום הזה אפשר לנו להפגש לראשונה ולדבר על סוגיות שקרובות לכולנו ולגבש עמדות ומחשבות לגבי העלאת המודעות לזכויות בעלי החיים בתנועות שלנו. באופן אישי למדתי מהפגישה הזו שזכויות בעלי חיים יכולות להיות ערך שיש עליו ויכוח ודיון גם בתוך התנועה שלנו. האם זה ערך שאנחנו מזדהות איתו כתנועה? האם אנחנו רוצים לפעול למען בעלי חיים ביחד? איך בכלל מנהלות דיון על זכויות בעלי חיים בתנועה? איך שלא יהיה, יש על מה לדבר.


על ארוחות וסמינרים / שמרי קהת ארביב ועודד רותם
"זִרקו את מה שנשאר לפח". בלית ברירה הוא אמר: ״את הכל״ בזמן שאחז בידית סיר הנקניקיות.
הסיפור שלנו מתקיים בסמינר פסח של שכבות י'-יב'. בתורנות המטבח, הקבוצה שלנו הייתה אחראית על סידור חדר האוכל: ניקיונות וכו'. במשך כל התורנות בלט לעיניי במיוחד סיר נקניקיות מלא לעייפה. בסיר היו כ-200 נקניקיות שנשארו בתום הסמינר. ההנחיות התברואתיות מחייבות לזרוק את כל שאריות המזון מהסמינר לפח, ולכן בעוד אחרונות הנקניקיות מתבשלות נזרקה כל תכולת הסיר המלא לפח. זה כאב.
עבורי, לא מדובר רק באוכל שנזרק לפח,  תוך פגיעה רצינית בסביבה ובזבוז של כסף ומשאבים. מדובר בחיים. חיים של תרנגולים ועגלים. המקרה הזה העלה אצלי המון תהיות לגבי דברים שמסתירים מאיתנו. לצערנו, כשאנחנו קונים בסופר בשר שארוז באריזת פלסטיק סטרילית ומשלמים על פי קילוגרם מוצר, אנחנו נוטים לשכוח שהדברים האלו היו פעם חיים שלמים. חיים של תרנגולים בכלוב צפוף ומצחין, חיים שכוללים נכויות ועיוותים. חיים של עגלים צולעים ואלימות קשה. ובעיקר מוות, מוות ללא הרדמה או חמלה, מוות עם פרכוסי גסיסה.  ותסלחו לי על התיאורים המרתיעים. אמנם המילים לא נעימות, אבל הסיבה שהן לא נעימות היא כי הן מציירות לנו מציאות עגומה, שאותה בעצם קשה לנו לקבל.
הרבה דיברנו בתנועה על האינטרסים הכלכליים של התעשיות השונות ועל שיטות הפרסום שלהן - אלו שמשכנעות אותנו לקנות, אלו שמשכנעות אותנו שאנחנו צריכים ולא מאפשרות לנו בחירה אמיתית. דיברנו על הטלת ספק במציאות והטלת ספק במה שנראה לנו ברור. בעיניי הטלת ספק רלוונטית, ואולי הכי רלוונטית, דווקא במקומות שמוציאים אותנו מאזור הנוחות שלנו. שהרי, כשאוכל מתקשר לנו לחוויות, לטעם, לילדות, ברור שלא נרצה לשאול עליו שאלות. אבל זה, במידה רבה, מקום אליו אנחנו צריכים לגשת ולעשות עם עצמנו חושבים.  נשאלת השאלה, האם ניסינו להבין לעומק מה ההשלכות של המעשים שלנו?
האם בעלי החיים אינם ראויים ליחס טוב יותר? אינם ראויים למקום טוב יותר מפח האשפה? מהצלחת? אנחנו יכולים לבחור אם ליצור מרחב בטוח לבעלי החיים או לפגוע בהם. האם יש מצב בו נותיר שימוש באלימות שלא לצורך? אם לא, מדוע שנפעל באלימות כלפי בעלי החיים? האם עלינו לפעול באופן עיוור מול הזוועות המקיפות אותנו, מתוך הרגל?
זוהי קריאה מאיתנו ולנו, חברי התנועה, לשאול שאלות ולהציף את הנושא לדיון, גם בפורומים קבוצתיים. זכויות בעלי החיים הוא נושא שראוי לקבל התייחסות נרחבת יותר בתנועה. שהרי, לקיחת אחריות אישית וקבוצתית על הנושא הזה, מהווה ביטוי ממשי לערכים שבוערים בכולנו- חמלה, דאגה לחלש ושוויון. אנחנו רואים בכם שותפים שלנו, ולכן אנחנו מציעים לכם, מבקשים מכם ודורשים מכם להצטרף אלינו ולבחון מחדש את הנושא ביחד איתנו.
כיום, יש לנו את כל הכלים להפחית את פגיעתנו בבעלי החיים – אין לנו עוד תירוצים.

למידע נוסף: animal.org.il


צומת דרכים של החיים / חן יעיש



אבודה .
לא יודעת באיזו תחנה לעצור

היכן אהיה שלמה
החוסר החלטיות מטשטשת את זהותי
מאבדת את עצמי

אידאלוגיות מוסריות בצורות שונות
דרך חיים בצורת מצוות
אנשים טהורים מקיימים חיים ללא סורגים
מושכים אותי לפה ומושכים לשם
כבר לא עוקבת
הנשמה צמאה לרוחניות ומנגד לגשמיות
הנשמה צמאה לתבנית שמקיאה
את התכולה
מנסה לברוח להווה , מנסה לישון בעמידה
להיכנע לסערה, לחוסר השלמה

היכן אמצא את מקומי
על פי מה קובעת נשמתי
חצויה , חצויה בין שני עולמות
בדרך אל עצמי חלקים הלכו לאיבוד
השביעות רצון נמצאת בעולם אחד
בפאזל השלם בו לא מתנגש שום קושי של חיבור

אהבה עיוורת לבין אהבה בטוחה
אמונה לבין אומנות
הקפדה על דרך חיים לבין
אש הבוערת מתוך הלב והבטן- לתת .
לתת מה שדרך החיים כובל אותך לעשות
עולמות חיוניים שמתנגשים .
אבודה

כשאתה פשוט רוצה לרקוד בלי כל הסיבובים / גל אבגי


הרגליים נוגעות ברצפה בקלות לפני ההתרוממות לאוויר, סיבוב ועוד סיבוב. סחרחורת, אבל לא כזאת שעוצרת אותך, אלא כזאת שבגללה את רוצה להמשיך. קפיצה, נפילה על הרצפה, קמים, מוזיקה חזקה ברמקולים שגורמת לך לאבד מחשבה. זה רק את והגוף שלך לשנייה. ואז את מתחילה להיות מודעת, מודעת לעצמך ולסביבה. וכל הכיף הופך ללחץ פנימי של לְרַצּוֹת, לְרַצּוֹת את כולם. את לא רזה מספיק, לא גבוהה מספיק, תהיי טובה יותר, תתלבשי כמוהן. אולי ככה תגיעי לשורה הראשונה, אולי ככה הן ידבר איתך, ידברו עלייך דברים טובים. העיקר שידעו שאת גם שם ואת גם רוקדת לא פחות טוב מהן, ומה אם את לא? מה אם את רוקדת מכוער?

ריקוד בשבלי זה לעצור. לנשום אוויר בתוך הריצה האין סופית הזאת של החיים. זה לשחרר את הגוף ולתת לנפש לדבר דרכו. לפחות כך זה היה, אבל כשאתה רוקד בסטודיו לאט-לאט תחושת האוויר הזאת הופכת לתחושה של מחנק. 
 
הגעתי לתנועה בשנה שהיו לי בעיות בגב אז לא יכולתי ללכת לסטודיו ולרקוד. עד אותו היום שהגעתי לתנועה לא הבנתי כמה האווירה בסטודיו לא נעימה, ואני בטוחה שכל אדם שרקד תקופה ממושכת בסטודיו לריקוד יכול להעיד שחוץ מהריקוד מרגישים את התחרותיות ואת שאר התחושות הלא נעימות שיש שם. הבנתי את זה רק לאחר שנה בקבוצת תיאטרון בתנועה ומחוץ לסטודיו. בסוף אותה השנה חל בקיץ מסע עליה שחלקכם עברתם אותו יחד איתי, שם בחרתי בריקוד. הרגשתי כזאת חופשיה ולחשוב שרקדתי מול זרים שמעולם לא פגשתי, אבל לא היה אכפת לי ממש. גם כי לא רקדתי במשך שנה, וגם כי בתנועה יש מן הרגשה כזאת של תמיכה, שלא משנה מה תעשה או תלבש, אנשים עדיין יכבדו אותך ולא ירדו עלייך כמו בבית ספר ובמקומות אחרים. התנועה חוגגת את הייחודיות של האדם, וזה מה שכל כך מדהים בה. כשחזרתי לסטודיו אחרי שנה בתנועה הרגשתי את כל הגועל והתחרותיות, כאילו זה נזרק לי ישר לפנים. ואחרי שנה, ממש בתחילת י"א, החלטתי לפרוש מהסטודיו ולהתמקד בתנועה ובלימודים.

עכשיו אני אספר לכם על מיכל. את מיכל הכרתי כשהייתי בת שש בגן רותי, ומאז תמיד היינו ביחד. עד שבכיתה ט' מיכל התקבלה לבית הספר לאומניות "תלמה ילין", וכשכבר לא היינו באותו בית הספר הרגיש כאילו התרחקנו. באותה שנה אחיה של מיכל חגג את בר המצווה שלו והמשפחה שלה הזמינה אותי להצטרף לעלייה לתורה בירושלים. שמעתי יום שלם עם מיכל בירושלים וישר שמחתי, זה היה בתקופה שנאלצתי לפרוש מהריקוד בגלל הבעיות בגב וזה ממש דיכא אותי. ואז מיכל, שבאותו הזמן הייתה בתנועה, הציעה לי להצטרף כדי שנוכל להתראות יותר (לא משנה העובדה שבערך חודש אחרי שהצטרפתי מיכל פרשה). ברגע שנפתחה הדלת לחדר בו הייתה הפעולה חשבתי להסתובב ולצאת. בחדר היו לפחות 10 ילדים שצרחו וקפצו במקום במעגל. נרתעתי ושאלתי את מיכל אם היא בטוחה שאלה הם. אחרי חמש דקות פשוט התאהבתי בתנועה והמשכתי לבוא לפעולות.

בזמן האחרון הקבוצה שלי, "הפומפיות" היא לא מה שהייתה פעם. הרבה אנשים פרשו וחזרו וזאת פשוט לא אותה הקבוצה. ואני לצערי כבר לא מרגישה ממש חלק ממנה.

עם ההרגשה הזאת הגיעה גם ההרגשה שהריקוד בתנועה לא חזק מספיק, וחשבתי לנסות ולשנות את זה, ובכלל לשנות את הריקוד כפי שהוא מועבר היום בארץ. שיטה קצת שונה מסטודיו. הסטודיו שם מולך מראה כדי שתראה את כל הטעויות שאתה עושה, מה שגורם לך להרגיש רע עם עצמך. אז ניסחתי הודעה לאביגיל מגרעין עורו, המדריכה הראשונה שלי בתנועה, ובה אמרתי לה עד כמה ריקוד חשוב לי ועד כמה אני רוצה שבתנועה יהיה לנו ריקוד שונה. כזה שכל מי שרק רוצה יוכל להצטרף אליו, לא משנה הגיל, לא משנה המראה, לא משנה עד כמה הוא טוב בריקוד וכמה הוא יודע. ריקוד שיבוא מהנפש ולא מהראש.

בשביל זה אני צריכה אנשים שיעזרו לי עם זה, כי כבר שנה לא רקדתי ואני ממש מתגעגעת לזה. לחזור אל הסטודיו זאת לא אופציה. אני ממש רוצה שביחד נוכל להמציא דרך חדשה לריקוד, כי לדעתי התנועה היא המקום המושלם להתחיל את זה.

מה אתם חושבים על זה? רוצים לעשות עם זה משהו? כתבו לנו למייל noar.tarbut@gmail.com


היה הייתה פעם ילדה מלאו לה חמש / נועה לוין

היה הייתה פעם ילדה שמלאו לה 5
היא הזמינה את כל חברותיה מהגן
היא פטפטה באוזני אחיה שרק נולד
היא סיפרה להוריה על הבובה שקנו לחברתה, על המשחק שהראו להם בגן, על הצעצוע החדש שרצתה
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה שמחה

היה הייתה פעם ילדה שמלאו לה 10
היא הזמינה את כל ילדי כיתתה
היא פטפטה באוזני אחיה הקטנים
היא סיפרה להוריה על הבובה שקנו לחברתה, על המשחק שהראו להם בכיתה, על הספר החדש שיצא והיא רצתה
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה שמחה

היה הייתה פעם נערה שמלאו לה 15
היא הזמינה את כל חברותיה
היא הזהירה את אחיה הקטנים שיתרחקו ולא יפריעו לה
היא התווכחה עם הוריה על המקום שבו תערוך את המסיבה, ועל השעות, ועל סכום הכסף שתקבל לעומת חברתה
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה שמחה

היה הייתה פעם בחורה שמלאו לה 20
היא הזמינה את חברותיה הטובות ואת חבריה הטובים
היא הזמינה את הוריה, וגם את אחיה הצעירים, והקפידה שלא יישתכרו
היא ביקשה מהוריה שיסייעו לה במציאת דירה ורכישת אופנוע
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה מרוצה

היה הייתה פעם בחורה שמלאו לה 25
היא הזמינה את חברותיה הקרובות ביותר, חבריה הקרובים ביותר, ובן זוגה
היא הזמינה את הוריה ואת אחיה הצעירים
היא סיפרה להוריה על הדירה המצויינת שמצאה, ועל האופנוע הזול והמהיר
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה מרוצה
אבל היא התחילה לחשוב

היה הייתה פעם בחורה שמלאו לה 29
היא הזמינה את שתי חברותיה הטובות לחופשה בחו"ל
היא נפרדה בחיוך מהוריה ומאחיה
היא סיפרה להוריה על הדיל הטוב שמצאה לנסיעה
יום הולדתה הגיע, והיא הייתה מרוצה
והיא הגיעה להחלטה

היה הייתה פעם בחורה שלא מלאו לה 30
היא לא הזמינה את חברותיה
היא לא סיפרה כלום להוריה, וגם לא לאף אחד אחר
היא חייכה חיוכים מזוייפים
היא הגיעה לגיל 29 וחצי, והיא הוציאה לפועל את תוכניתה
היא נשארה בגיל 29 וחצי, והיא הייתה מרוצה

היה היה פעם בחור, שמלאו לו 25
חודש לפני זה אחותו התאבדה
הוא לא הזמין את חבריו לחגוג איתו
הוא ואחיו ישבו עם הוריו והתאבלו
האופנוע שלו עמד בחנייה נטוש, ליד האופנוע שאחותו לעולם לא תרכב עליו יותר
הוא לא הבין למה

היה הייתה פעם בחורה שמלאו לה 27
חודשיים לפני זה חברתה הטובה התאבדה
היא לא הזמינה את חבריה לחגוג
היא הייתה באבל
וגם הם
היא ישבה עם אחיה הצעיר של חברתה, והם התאבלו ביחד
האופנוע שלה עמד במקום שבו עמד פעם האופנוע של חברתה
היא לא הבינה למה

היה היו פעם בחור ובחורה, שהכירו דרך בחורה שכבר מתה
הם עמדו להתחתן, והזמינו את כל חבריהם
האופנועים שלהם עמדו אחד ליד השני בכניסה לביתם
הם חייכו אחד אל השנייה
יום החתונה הגיע, והם היו שמחים

היה היו בעל ואישה, שכבר נולדו להם ילדים
הם הכירו דרך בחורה שמתה, 20 שנה לפני זה
הם עמדו מול הקבר שלה
האופנועים שלהם כבר לא קיימים
והתגעגעו


מתי בפעם האחרונה קראו לך שרמוטה? / מאיה לוי

בשבועות האחרונים נחשפו שתי פרשיות תקיפה מינית נגד נשים: האחת של אפרת יעקב, סטודנטית שהוטרדה פיזית ומילולית על ידי המרצה שלה, והשנייה של מאי פתאל, חיילת שהותקפה על ידי המפקד שלה ובחרה שלא לשתוק על כך.

הפרשיות כמובן הכו גלים בציבור, והתגובות ברחבי האינטרנט לא איחרו להגיע. חלק מהתגובות תומכות בהחלטה האמיצה של המתלוננות לחשוף את המטרידים ולהיחשף בשמן – וחלק מהתגובות מאשימות אותן ומגנות את ההחלטה בטענות שהתלבשו חשוף מדי ולכן אשמות בכך, שהוא רק החמיא להן ושאין שום דבר רע בהלצה קטנה בעלת אופי מיני, או שהיה עליהן להתלונן במשטרה ולא לחשוף את שמו קבל עם ועדה. וכנראה שגם נאמר עליהן "שרמוטות", כשפירוש המילה "שרמוטה", למי שלא חי בארץ בזמן האחרון, הוא זונה.


בשנים האחרונות, נשים ברחבי העולם החליטו שנמאס להן לשמוע שוב ושוב את המילה "שרמוטה" בהקשר של אלימות מינית, והקימו צעקה שמתנגדת להאשמת הקורבן בכל מחיר – בצורת צעדת השרמוטות (באנגלית – slutwalk). המחאה לא פסחה גם על הארץ, ונערכה לראשונה ב2012, ומאז מתקיימת בכל שנה. בשנה שעברה ליאור ויינר מבית היוצרים פתח תקווה, עורך ומקים שותף בקול יוצר, צעד גם הוא נגד האשמת הקורבן יחד עם כמה מדריכות מגרעין עם. תוכלו לקרוא על זה כאן.


אז מתי בפעם האחרונה קראו לך שרמוטה?

אז מה מצפה לנו?

  • חגי היצירה! בבתי היוצרים ברחבי הארץ



"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.

זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?  


כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com

עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, מארה יעבץ, מאיה לוי.
מה חדש בתנועה?
"קהילות תרבות" - יום ראשון 13 דצמבר 2015

קהילות תרבות בנתניה ובעפולה חוגגות את חג החנוכה יחד בצבעים ובצלילים. בואו לחגוג איתנו!

קראו עוד

 
תרבות ברשתות החברתיות - יום ראשון 13 דצמבר 2015

בנוסף לדף הפייסבוק הפעיל שלנו, פתחנו גם דפי אינסטגרם וטוויטר.

חפשו אותנו!