2
2
2
2
2
2


דבר המערכת

היי חברות וחברים,

צוות העיתון הגיע להבנה. כדי לסקר כל חודש בתנועה כראוי, כל מהדורה צריכה לצאת בחודש לאחר מכן. כמו שנוכחנו כאן - מהדורת סיכום חודש מאי צריכה לצאת במהלך חודש יוני. זו הדרך היחידה להפוך כל גיליון לסיקור ולסיכום האמיתי של כל החודש. ולכן, אנו גאים להציג בפניכם את גיליו מאי בחודש יוני. אנו מאמינות ומאמינים שתצליחו להתרגל לרעיון.

מאי היה חודש מאוד פוליטי - עם הפגנות קבועות כמו ה-1 במאי והפגנות מהשטח שתובעות שינוי, כמו מחאת העדה האתיופית. שני הנושאים סוקרו בעיתון ואנו מרגישות צורך להדגיש שעמדת הכותבים משקפת את דעתם האישית בלבד. אם יש לכם מה להגיד בסוגיה, נשמח לפרסם מאמרי תגובה במהדורה הבאה.

אנו עומדים בפני חודש יוני, שהוא חודש מאוד עמוס בתנועת הנוער. כל בתי היוצרים עסוקים בהכנות לכפיים ולחג היצירה, ועם כל העצב שבדבר, אנו מתחילים בפרידה מהש"שים. ספרו לנו מה אתם עושים בכפיים, מה הפעילויות שלכם בסוף שנה, או כל דבר אחר שתרצו לכתוב לנו.

צור ניצור!


האחד במאי / איתמר לוין

האחד במאי.

כדי להסביר כמה האירוע היה משמעותי לי, אני חייב קצת לחזור אחורה כדי לתת רקע.

18 במרץ, שלוש לפנות בוקר. אחרי שראיתי את תוצאות המדגם, שהיו מאכזבות כלכך שרותקתי לכורסה לשעתיים בערך, ראיתי במחשב בלייב את ספירת הקולות, והבנתי כבר שתוצאות האמת יהיו הרבה יותר גרועות, ובאמת כך היה. ישנתי אחרי זה שלוש שעות.

יום למחרת היה אחד הימים הכי קשים לי אישית בתקופה האחרונה. הרגשתי כאילו שום דבר בחוץ כבר לא ידוע, ולא קשור אליי. כששאלו אותי מתי אני אצא מהבית לבית הספר, עניתי שאני לא רוצה לצאת מהבית, כי אני מרגיש "כנטע זר".

כשכבר הגעתי לבית הספר, זה הרגיש לי כמו ניחום אבלים. אנשים באו ללחוץ לי את היד ושאלו אם אני בסדר. אפילו האנשים הקרובים אליי ביותר לא הצליחו לשפר את ההרגשה שלי.

אותם חבר'ה בבית הספר שלי, חשבו שאני מדוכא בגלל תוצאת הבחירות שלעצמה - שעכשיו הולכת לבוא עלינו ממשלה הרסנית. אבל לא, זו סיבה אולי משנית-בחשיבותה, הרי הבחירות הן האינדיקטור הכי טוב אולי למצבה של החברה. ולכן, מה שבאמת העציב אותי, זה מה שהתוצאה שיקפה על החברה שלנו.

בזכות וויכוחים אינסופיים שהיו לי , והרבה שיחות עם חלקים מאוד שונים בחברה, ובזכות התוצאה הזו באמת, השכלתי ללמוד שהחברה שלנו הגיעה למצב מסוכן, בו השיח הוא כלכך אלים וכלכך לא-דמוקרטי, שאין בכלל מקום לגיבוש דעה משמעותית ולהעברת ביקורת שתוביל להחלפת השלטון. האכזבה מתוצאות הבחירות, התגמדה לעומת התסכול מההבנה שאולי אין כבר סיכוי לשינוי אמיתי.

באותו ערב דיברתי עם עידן טליאס, חבר בתנועה משכבת הפועל ומדריך לחיים, והוא סיפר לי שהוא חווה ועודו חווה, זקיפת ראש שלא הייתה כמותה בשנים האחרונות, של השמאל ושל מעמד הפועלים, לאחר מערכת הבחירות האחרונה. ידעתי שאני לבטח לא מרגיש באותן רוחות של שינוי שטליאס מתאר, אך אם אדע שהן קיימות - אדע גם שיש סיכוי אמיתי לשנות את החברה ולייצר חברה ביקורתית וסולידרית שתוכל לנווט את עצמה, בלי הצורך בחסדיהם של מנהיגים ושל בעלי ההון. ברגע שאדע שיש איזשהו רצון לשינוי שלא היה קודם, שהמגמה היא חתירה לשינוי, אדע שהשינוי אולי אפשרי. אז יצאתי לחפש סימנים של שינוי.

אותו חיפוש היה קצת ארוך ומתיש, וכלל הרבה שיחות וויכוחים, אבל האירוע המרכזי בו, שגרם לי להבין שחל שינוי אמיתי, שיש אפשרות להמשיך אותו, זה האחד במאי.

רגע לפני שאסביר למה האירוע היה כל כך משמעותי בשבילי, נזכרתי שלא כתבתי מה הוא האחד במאי, אז הנה: האחד במאי הוא יום הפועלים – "חג לאדם העובד". בצפון אמריקה (קנדה וארה"ב) של סוף המאה ה-19 היו הפגנות למען זכויות הפועלים באחד במאי של איזו שנה, אבל חוץ מסמליות רבה להיסטוריה הזו אין הרבה מקום בהווה. העיקר, זה יום למען המאבק לזכויותיהם של הפועלים. בשלטון מפא"י, בראשית חייה של המדינה, יום האחד במאי היה יום חג לאומי. "ההסתדרות" הייתה גוף מאוד חזק והשביתה את פעילותה ביום זה, תארו לכם מה זה. ציון החג בארץ הפסיק לכמה עשורים, אך ככל שהכלכלה בארץ נהייתה יותר נצלנית, המודעות למאבק הפועלים גברה, ובשנת 2003, אחרי הפסקה ארוכה, החלו לציין את החג שוב. מציע לכם לבדוק מי היה שר האוצר.

נחזור לסיפור שלנו. ביום שישי, האחד במאי, נסעתי עם ארבעה מבני הגרעין האהובים שלי – דיאנה, ליאור, עידו, וניר, לת"א לצעדת האחד במאי. בישראל, כמו בישראל, דברים לא מתחילים בזמן, ולמרות שאיחרנו ב40 דקות לצעדה שיצאה מכיכר רבין, חיכינו בכיכר עוד בערך חצי שעה עד שדברים התחילו לזוז. הרוב המוחלט של הצועדים היו מנוער מרצ, מבנק"י, וממאבק סוציאליסטי. הצעדה של הנוע"ל הייתה יום למחרת. עידו חשב צעד אחד קדימה והכין דגל אדום עם פטיש ומגל, מה שהתברר ככמעט בגדר חובה שם. הצעדה התחילה בכך שכמה חבר'ה מאחת התנועות פרסו שלט ענק של פועל, רוסי לדעתי, על אחד הבניינים, ומעליו נופפו עם דגלים בגודל נורמלי.

ואז התחלנו לצעוד, וכך החלה להתפשט בי גם הרגשת האופוריה. כאילו המאבק כבר הסתיים. אני חושב שלעולם לא הייתי נוכח בצעדה כזו, עם כל כך הרבה דגלים שמייצגים דברים שאני מאמין בהם, ושאותן סיסמאות נדושות כמו "הון! שלטון! עולם תחתון!" נאמרות עם מין תקווה לשינוי שמתחבאת בין המילים. יש תמונות שצילמתי שם שגם היום, חודש אחרי, אני מסתכל בהן כדי לשאוב השראה. אנשים ברחוב בהו בנו בדרכנו, וכל רגע שעבר פגשתי עוד מכרים, חלקם ש"שים בתנועה, חלקם חברים שמסתבר שהצטרפו לנוער מרצ/מאבק סוציאליסטי, ואפילו פגשנו בנות שכבה מהצפון. מנהיגים לעתיד. ואז הגענו לכיכר הבימה, שם הייתה כבר מוכנה מבעוד מועד במה.

אם יש במה מן הסתם יש גם נואמים. אני חייב לציין שהנאומים האלו לא היו דומים לנאומים בשום הפגנה אחרת בזמננו. ממש כמו נאומים שראיתי בטלוויזיה מימים עברו – נאומים שהקסם שלהם, לא טמון בכך שהנואם משתמש באמצעים רטוריים מפציצים, או שהוא כריזמטי בצורה יוצאת דופן, אלא נאומים בהם הקסם הוא בכך שעומד על במה אדם פשוט, שכותב בצורה פשוטה, אך מדבר מתוך כאב אמיתי, וכל כך מאמין בהן-צדקו, וכך גם הקהל. נאמו ראשי ועדים מהמגזר היהודי, וראשי ועדים מהמגזר הערבי, ומנהיגי המחאה בגבעת עמל ב', ועוד ועוד. אנשים פשוטים שרק נלחמים על מה שצודק, ומה שבעלי ההון מנסים לקחת מהם. מעניין היה לראות, שבין כל הנאומים היה רעש גדול והדגלים היו באוויר, אך כשמישהו היה נואם, היה שקט מופתי. היו גם שלושה צלמים שצילמו רק את חמשתנו, חבורה מוזרה שכזו. ליאור ואני לבשנו חולצות של התנועה מעצרת רבין האחרונה, עם הקריקטורה של יעקב פרקש. אישה נחמדה אחת, עם מצלמה די רצינית, ניגשה עלינו ושאלה על מהות החולצה ועל התנועה, והבטיחה כי היא "תקרא עלינו באינטרנט".

לאחר הנאומים הסתיים האירוע, ואנחנו חמשתנו הלכנו לאכול. בדרך הארוכה למקום בו אכלנו, אני הרגשתי איזשהו ניצחון, שלימים הבנתי מה הוא. אולי סוף-סוף הצלחתי למצוא סימן ראשון לשינוי. בצירוף להפגנה של הנוע"ל ביום לפני, הפגנות האחד במאי השנה היו גדולות יחסית. והנה, יש איזה שינוי שאפשר לסחוף אליו חלקים משמעותיים בחברה. אני הרגשתי שהיום הזה הכיל כל כך הרבה ערכים, ערכים דמוקרטיים באמת, שמאז ההפגנה אני מרגש מחויבות, לגרום לכך שהתנועה שלנו תיקח חלק פעיל שנה הבאה באירוע הזה, ותהפוך אותו ליותר נגיש לאנשים שהם לא בתנועה כלשהי, מה שלא היה השנה.

אז הנה, החיפוש שלי התחיל להשתלם, ומצאתי קצה חוט לשינוי שטליאס דיבר עליו. מי ייתן ואותה מודעות לכוח שבהתארגנות, אותו כוח שגרם לאחד במאי היום להיות גדול יותר, יחלוש גם על שאר החברה הישראלית, שכולם ידעו שאנחנו הפועלים האמתיים ורק ביחיד נגיע ליעד. אני מאחל לכולם המשך שנה מעולה, שנה הבאה שנת שירות.


אמנית לחימה מחנכת / עלינה גולדין


אני מתאמנת בקראטה קיוקושין מזה 4 שנים. כדרכי, הגעתי לאימון ניסיון והתאהבתי ללא תקנה. מאז אני מתרגלת אגרופים, בעיטות וחסימות, צועקת, נלחמת, רצה ו...פוגשת אנשים בקרבות.

במחנה חנוכה הראשון שלי בתנועה, אי שם בשנת 2012, עשיתי את הקישור הראשון בין הקראטה לתנועת תרבות:
אמנות - הגדרת האמנות אינה חד משמעית, לכן אשתמש בהגדרה הצרה והחלקית שלי. אמנות היא (גם) ביטוי ל"אמת" מסוימת. ה"אמת" הזו יכולה להיות אישית, חברתית, פוליטית, כלל אנושית או מופשטת, העיקר הוא שהאמנות נותנת ל"אמת" הזו צורה. לצורך הפשטות, ניתן לומר שאמנות הלחימה דומה במקצת לתאטרון ולריקוד.  אמנות הלחימה דורשת מהלוחמים התמסרות מוחלטת לתנועות הקראטה, לדמות הלוחמת. רק מתוך ההתמסרות המוחלטת הזו, הכניסה לדמות שהיא לא לגמרי אני, מתאפשר ביצוע מדויק ונכון של התנועות. מבעד לביצוע נכון של התנועות אפשר לראות, לפעמים, את ה"אמת" מאחורי הקראטה. את הכוונה מאחורי רצפי התנועות המסורתיים.
מפגש - בקרבות ובאימוני קרבות נוצר מפגש מסוג אחר לגמרי בין בני אדם. יש משהו עוצמתי נורא במפגש הזה בין שני אנשים. כשאת משקיעה חלק ניכר מעצמך והוא משקיע חלק ניכר מעצמו במכות שאתם נותנים אחד לשנייה. לא מטינה, לא מכעס\ ולא מרצון להוכיח את עצמך. את מכבדת את עצמך ואותו, והוא מכבד את עצמו ואותך, ושניכם סופגים כאב, ועוזרים אחד לשנייה לספוג את הכאב הזה. אני מרימה את המבט ופוגשת בו, שנינו מחייכים. אני מתנשפת קצת מהאגרופים וזזה הצדה. המפגש הזה מרומם אותי ואני נפעמת. במפגש קרבי ומבוקר (לא בתגרה, אלא בקרב עם חוקים מוסכמים) את יכולה לראות את האדם השני. את לא יכולה לדעת כמה הוא חכם, או כמה הוא טוב ומבין ורגיש. אבל את יכולה לדעת אם עומד מולך אדם הוגן, אם עומדת מולך לוחמת, עקשנית, חזקה, ומכבדת.
קבוצה וקהילה - האימונים מתבצעים במסגרת קבוצתית ומודרכת. הקבוצה בקראטה היא חלק בלתי נפרד מהאימונים, כשכל המתאמנים, ובעיקר בעלי החגורות הבכירות עוזרים זה לזה בטכניקת האימונים. בכל הנוגע לקהילה, המאמן שלי טען פעם שללמד קראטה זה מעשה פמיניסטי שכן הוא מעצים את הנערות המתאמנות.
בשיחות שנערכו לאחרונה בתנועה בעפולה, עלתה השאלה כיצד ניתן לדאוג ל"דור ההמשך" בעפולה. איך נוצרים מד"צים שמחויבים להקמת בית היוצרים שלהם? בניסיון לענות על השאלה הזו, אני רוצה לבחון את תהליך ההכשרה של אמני לחימה מחנכים.
כל מתאמנת מתחילה עוברת הכשרה קפדנית ומתישה באימונים במהלכם היא מפתחת את הטכניקה והכושר שלה. במהלך האימונים וכחלק בלתי נפרד מהם, עוברת המתאמנת תהליך אישי וקבוצתי. המתאמנת נדרשת לבירור עצמי בשאלה "למה להתאמן בקראטה?" ולעיסוק במורשת ובערכי אמנות הלחימה. התהליך הקבוצתי קורה באופן עצמאי כמעט, ובמהלכו מתפתחת סולידריות בין חברות הקבוצה, כאשר המתאמנות הבוגרות יותר לוקחות אחריות על הצעירות והחדשות ועוזרות להן. התפקיד הקבוצתי של המתאמנות הבכירות כחונכות של המתאמנות החדשות מכין אותן לקראת תפקיד המאמנת.
באופן מסורתי, היו בקראטה רק שתי חגורות - לבנה ושחורה. החגורה הלבנה סימלה טוהר ולמידה ואילו החגורה השחורה סימלה בגרות, התמדה ומוכנות להדרכה. החגורה השחורה מושגת לאחר שנים רבות ומפרכות של אימונים, ורק בודדים מאלו שהתחילו כחגורות לבנות זוכים להגיע לדרגה הנכספת.  עם הזמן נוספו עוד כמה חגורות באמצע, אך המשמעות של החגורה השחורה כדרגה של אמנית לחימה ומורת דרך נותרה כשהייתה.

מחאת האתיופים / גלי רביד

אז מחאת האתיופים. סביר להניח שזה היה יכול להיראות לכם די מוזר שדווקא לי, האדם הכי אשכנזי בערך שתפגשו בחייכם, זו נראית כמו אחת המחאות הכי חשובות שאי פעם קרו פה. המחאה הזאת עוסקת בכל כך הרבה יותר מהמצב של האתיופים בארץ. היא עוסקת במשהו שאני אולי לא אוכל להבין לעולם, ולכן לקחתי ילד בכיתה ז', שהוא במקרה גם חניך שלי וגם אתיופי, שיסביר לי מה זה אומר אפליה כשאתה חווה אותה על בשרך. הוא סיפר לי. הוא סיפר לי מה זה כששוטר ברחוב מציק לך, מנסה להוציא ממך תגובה כדי שהוא יוכל לפעול, וזה עוד לפני שהגעת לגיל 14. כמה זה מתסכל שברור לך שהרושם הראשוני של אנשים עליי כנערה, שנראית ארית להפליא, שונה לחלוטין מהרושם עליו כילד אתיופי.
מצד שני, אני חושבת שגם אני הצלחתי להוכיח לו כמה נקודות. נתתי לו ולשאר חברי הקבוצה שלו להשלים פרטים על דמויות פיקטיביות. בכל פעם הם ידעו שם פרטי, שם משפחה, מקצוע או עיר מגורים והשלימו את היתר. כשעברנו על זה, ראינו שאפילו כאשר חצי מהקבוצה הם ילדים אתיופים, גם להם יש את הסטיגמות האלה. האנשים שהמקצוע שלהם היה ניהולי קיבלו שמות אשכנזים, אנשים עם שם משפחה מזרחי או אתיופי קיבלו עבודות יותר פיזיות, ושובצו לגור בערים שהן פריפריאליות גאוגרפית וסוציואקונומית.
כי כולנו לוקים בזה. לכולנו יש בראש סטיגמה זו או אחרת על מישהו. הרי כל עלייה שהגיעה לארץ סבלה יחס רע ממי שהגיעו לכאן לפניהם. עכשיו זה תורם. יש לנו הרבה דברים ללמוד כחברה, כמה דברים מהמחאה שלהם. כי הרי היו מחאות כאלה קודם. היו הפגנות על אלימות, גם כאלה שהידרדרו בסופו של דבר לאלימות. היו הפגנות נגד גזענות, נגד פערים בחברה הישראלית ונגד כל נושא אפשרי אחר. אבל כנראה שהן לא השפיעו לטווח הרחוק אם אנחנו עומדים מול אותו המשבר עכשיו.

אנחנו חיים בתוך פצצה מתקתקת. גם אם אלו לא יהיו האתיופים הפעם, זאת תהיה קבוצת אוכלוסייה אחרת שתפעל בסופו של דבר, כי זה קשה. קשה להסכים לסבול כל כך הרבה זמן.

אנחנו רואים סרטון ובו אלימות משטרתית. אנחנו רואים סיפור שהוא חיים של אנשים, שהוא היום-יום שלהם. אולי אלה לא אני או אתם, אבל אלו החיים של אנשים. אנשים שמרגישים שרודפים אותם, ש"מחפשים" אותם. שיודעים שלא מתייחסים אליהם כמו לכל אחד אחר. אבל רגע, בעצם, האם יש נוהל תגובתי זהה לכל שאר האנשים? האם לא כל אחד מאיתנו מקבל יחס שונה בסופו של דבר? ולא רק בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפיות, אלא בנסיבות החיים שלנו, של המשפחה שלנו ושל ההיסטוריה המשפחתית שלנו? אולי בסופו של דבר כולנו מופלים או מקבלים העדפה בצורה זו או אחרת? ומה לנו, כבני נוער שיש להם רצון לעשות שינוי בתרבות הישראלית, יש דרך לשנות משהו בזה? אנחנו בכלל עושים משהו, בשורה התחתונה, חוץ מלדבר על הרצון לשנות?

כי כשחושבים על זה לעומק, אנחנו מפסידים כחברה. אנחנו מפסידים אחד את השני. יש לנו מה ללמוד מכל אדם, אפילו אם הוא הכי רחוק מאיתנו בדעות שלו. אנחנו מפסידים אנשים שיכלו להיות החברים הכי טובים שלנו. וזו, בעיניי, המשמעות של המחאה של הקהילה האתיופית.

תחשבו כמה קבוצות אנחנו מרחיקים מאיתנו. אנחנו מרחיקים אנשים מדתות אחרות, מעדות אחרות עם מנהגים אחרים, עם דעות אחרות, ממקומות אחרים, שנראים אחרת מאיתנו. אנחנו מתייחסים לאנשים – וזה נכון בסופו של דבר לגבי כל אחד מאיתנו, אם נרצה או לא נרצה, בצורה שאנחנו שונאים שמתייחסים אלינו. כי בסופו של דבר, זו בעיה של כולנו. הצורה שבה אנשים בחברה מתנהגים אחד לשני, היא לא הבעיה רק של האתיופים. כיום הם אלו שנפגעים ממנה ישירות, אבל בעוד תקופה זה יהיה מישהו אחר.


שכונת קנדי / מאיה לוי

Ich bin ein Berliner

כביש אחד,
הוא כל מה שצריך בשביל להפריד
בין מזרח למערב, בין לבן לשחור, בין חושך לאור
לא חומה.
לא אטום.
לא מלחמה.
כביש אחד
ועם אחד
נשחק
על אותה אדמה.

-

* השורה הראשונה לקוחה מתוך נאומו של ג'ון פ. קנדי במערב ברלין בשנת 1963. בפרדס חנה כרכור יש קבוצת שיכונים שקרויה על שמו, ומולה שכונת בנייני יוקרה חדשה.




טבלת ייאוש / ליאור ויינר


וכך אני חי
מוחק יום אחר יום
מלוח השנה הגדול על הקיר
תמיד מחכה לפרק הבא בחיי.

עוד יום עובר בהמתנה
ונמחק בסימון איקס על הדף
בהינף קליל של העט
הכותב בדמי ימיי.

מחכה לקיצו של כל פרק
ממנו נואשתי לפני זמן כה רב
שסימוני המחיקה שלו על הלוח
רבים משביכולתי לספור.

חולם על תחילת הפרק הבא
רואה אותו כגאולה מיסוריי
ונוטה לשכוח כמה ציפיתי
לפרק שאני חי בו עכשיו.

מתנכר לחיי בהווה
מצפה לבוא העתיד
ומתכנן את הפרק שאליו אצפה
כשאמאס בפרק הבא.

משוטט מפרק לפרק
בספר הגדול של החיים
ומחכה לפרק שלא ארצה לסיים
לעמוד שארגיש בו שייך.

וכך אני חי
מוחק יום אחר יום
מלוח השנה הגדול על הקיר
מחכה לסיום טבלת הייאוש
שהיא החיים.




אז מה מצפה לנו?

  • חגי היצירה! בבתי היוצרים ובערים ברחבי הארץ.
  • פסטיבל כפיים! ההרשמה נפתחה! מהרו להירשם במחיר ההרשמה המוקדמת המוזל!



"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.

זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?  






כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com

עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, מארה רנוב יעבץ, מאיה לוי.
מה חדש בתנועה?
"קהילות תרבות" - יום ראשון 13 דצמבר 2015

קהילות תרבות בנתניה ובעפולה חוגגות את חג החנוכה יחד בצבעים ובצלילים. בואו לחגוג איתנו!

קראו עוד

 
תרבות ברשתות החברתיות - יום ראשון 13 דצמבר 2015

בנוסף לדף הפייסבוק הפעיל שלנו, פתחנו גם דפי אינסטגרם וטוויטר.

חפשו אותנו!