2
2
2
2
2
2




דבר המערכת

שלום חברים וחברות,

שנת הפעילות הנוכחית נפתחה במספר ארועי סוכות מרגשים בתנועתנו: פסטיבל ריספקט בראשל"צ, טיול אסיף הראשון מסוגו בהדרכת מד"ציות ומד"צים, וכמובן - סוכות שלום קהילתיות בערים. בגיליון הזה ננסה לספר קצת ממה שחווינו וראינו בשבועות האחרונים, עם מבט לעתיד - תהליך י"ב שמתחיל בחודש הבא, ושנה שלמה של פעילות, הדרכה ויצירה בבתי היוצרים.
כרגיל, אנחנו מבקשים מכם לכתוב לנו - חוויות מהתנועה, מערכי פעולות, שירים וכל מה שתרצו. העיתון הוא הבמה של כולנו. והפעם יש לנו בקשה מיוחדת - כתבו לנו שירים שנחשבים בעיניכם ל"שירי תנועה", שירים ששמעתם או קראתם בעבר ומבטאים או מתארים לדעתכם משהו שקשור בתנועה. אפשר גם לכתוב רק את שם השיר או שורה ממנו.

צור ניצור!

אסיף/מיכל דיוקמן
זה קרה ביום שלישי האחרון. כמה מדריכים נרגשים ו-70 חניכים מכיתות ד'-ו' יצאו לטיול אסיף שהתקיים בנחל אלון שבכרמל, הטיול הראשון בתנועה שאורגן עבור ילדים. הסיפור שליווה את הטיול הוא "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ'אק. הסיפור מדבר על מתיא, שהתייתם מהוריו והוכתר למלך בממלכה.
גיוס החניכים לטיול היה מאתגר עבור הקבוצה שלי. מעולם לא דיברנו עם הורים של חניכים או עם החניכים עצמם וזה היה לא קל, במיוחד כשמדובר בטיול ראשון שיוצא, וזה לא פרט שיכול להרגיע הורה לילד בכיתה ו'. אבל בסופו של דבר אחרי המון מאמצים הוצאנו ארבעה חניכים מנתניה. שבוע לפני הטיול עברנו פעולת הכנה, זאת הייתה הפעם הראשונה שישבתי מול חניכים, וביחד עם המדריכה השנייה העברנו להם את הנהלים של הטיול.  כשיצאנו לטיול ההכנה התחלתי לחשוש ממה שיקרה בטיול עצמו, הבנתי שיש לי אחריות על חניכים ולא ידעתי אם אני מסוגלת לעמוד בזה, למרות שהייתי עם עוד שני מדריכים מדהימים. בגלל שהיינו רק עם ארבעה חניכים מנתניה החליטו לצרף אלינו עוד קבוצה של כיתות ד' מטבריה ומעפולה, מה שדי ביאס את החניכים שלנו. היה לכולנו את הרצון לטייל כקבוצה מגובשת, והנוכחות של החניכים שהם לא הכירו די הקשתה עליהם לשתף פעולה ולמצוא את מקומם בקבוצה. בהתחלה שמעתי מהם הערות ציניות על הפעילויות אבל לאט לאט הם הרשו לעצמם להיות ילדים וליהנות, בלי לחשוב יותר מידי. היו רגעים של עקשנות מצדם, רגעים של כעס, רגעים שבהם עמדנו על שלנו ולא אפשרנו לחניכים לרוץ במסלול או לטייל בלי כובע. אבל כל הרגעים האלה שווים את זה שהם הפכו להיות ילדים בממלכה של מתיא. החוויה שלי מהטיול עצמו הייתה שונה ממה שציפיתי. בטיול הזה למדתי מה היא אחריות על חניכים, בין אם בהרשמה ובין אם בהדרכת הטיול ובשמירה עליהם. למדתי שהקבוצה והחוויה של החניכים תלויה גם בנו, המדריכים, ובשיתוף הפעולה בינינו.

סוכות בטבריה / חן יעיש

הסוכה הקהילתית הייתה לי חוויה חדשה. הדרכתי ילדים פצפונים בגילאי גן ותחילת יסודי לעומת חניכות חטיבה ותיכון שאני מדריכה ביום-יום. באחת מההפעלות אני ושרה פליביני בנינו משחק "חפש את המטמון" בנוסח תנועת תרבות - המשימות היו בתחומי האומנויות: תאטרון, אומנות פלטסית, כתיבה יוצרת וכ'ו. בנוסף הדרכנו את הקבוצות במשחק. מאוד נהניתי להדריך את הילדים הקטנטנים האלה, שלא עניינה אותם התחרותיות בכלל, אלא נמרחו על כל משימה ונהנו ממנה עד הסוף, כמו לסחוט סמרטוט עד הטיפה האחרונה. בנינו ביחד מודל סוכה, המצאנו חמשיר עם חרוזים בנושא סוכות, הרמנו הצגה של כיפה אדומה ועשינו דיוקן של "שלום". שמחתי שהצלחנו להקיף כל כך הרבה במשחק אחד ולהכניס את התחומים של האומניות לילדים שלא רגילים לעסוק בהם ביום-יום, וזה פשוט זרם להם כמובן מאליו. ללא ספק הילדים לא הסתירו את השמחה וההנאה שלהם, הם רצו ממשימה למשימה עם חיוך ענק, וזה הסיפוק הכי גדול ששרה ואני יכולנו לקבל - העובדה שהם נהנו מפעילות איכותית ומלאת אומנות בחופש, דבר שהכיר להם עולמות חדשים, ובנוסף הפיג להם את השעמום. חוץ מזה העבודה על הסוכה הקהילתית הייתה ביחד עם הש"שים החדשים, והיה לי כיף לשתף אתם פעולה, וכך גם להכיר אותם לעומק. ללא ספק זה היה פרוייקט מדהים.

 


סוכות בפתח תקווה/ ליאור ויינר

 

חלק מתוך כתבה של ליאור ויינר, חניך בבית היוצרים פתח תקווה, שפורסמה באתר ריש:

במשך שלושה ימים בחול המועד, עמד על הרגליים צוות הדרכה נאמן שכלל בתוכו מדריכים החל מכיתה י' ועד לש"שים, ואפילו בוגרי התנועה באו לעזור. הקמנו סוכות ומתחמים בשכונות הפעילות שלנו במגוון ערים, ביניהן פתח תקווה.  לפי החלטת צוות ההדרכה, הקמנו בעיר שתי סוכות קהילתיות בשתי שכונות שונות בעיר: סוכה אחת בשכונת "עין גנים", שכונה משפחתית וקהילתית שקרובה למרכז העיר; וסוכה נוספת בשכונת "יוספטל", שכונת מצוקה בפאתי העיר המאוכלסת בעיקר ע"י עולי אתיופיה.יומיים מתוך שלושת ימי הפעילות הדרכתי ביוספטל. ואני רוצה לומר לכם בצורה הכי כנה ואמיתית שאני יכול, בלי שום מסכות או התייפיפויות מיותרות, היה טוב. היה לי כיף להדריך שם. ההדרכה שם היא לא רעה יותר, לא מסוכנת יותר ,חלילה, ולא באמת קשה יותר. היא פשוט הדרכה שונה באופנה מהדרכה בעין גנים. ומהניסיון שצברתי היא הדרכה משמעותית הרבה יותר. תמיד כיף לראות את החיוכים על פני הילדים ואת השיחות ביניהם על החוויות שעברו במהלך הפעילות. אף פעם לא נמאס לראות את הילדים רצים עם ניצוץ של טירוף בעיניים לעבר הפעילויות, ולדעת שאתה במו ידייך (יחד עם קבוצה, כמובן) גרמת לניצוץ הזה לבעור. והתחושות האלה, התחושות הממלאות, המספקות והמחממות האלה אפילו מתעצמות כשאתה רואה את כל זה ביחס למצב שבו הם היו לפני (כלומר הכלום שהיה להם לעשות. להיפגש בחוץ ולהסתובב).אני לא באתי למכור לכם את הרעיון של התנדבות בשכונות מצוקה, לא באתי להתפאר על מעשי הגבורה שלי במקום (שלא היו ולא נבראו). באתי כדי להראות שאין ילדים רעים או מסוכנים, וזה לא משנה איפה הם גרים. לכל הילדים מגיעה הזכות לילדות שופעת ומלאת חוויות מהנות, ולא רק האחריות והעצמאות המוטלת עליהם בגיל צעיר.אני חושב שהחוויה הזאת הייתה מלמדת ומעשירה בשבילי ובשביל שאר המדריכים בארץ, הפקנו לקחים, הסקנו מסקנות, ואנו מוכנים לצאת שוב לפעולה! מעשה שנראה קשה יותר לא בהכרח כזה, אלא רק חשוב יותר, ומתגמל (את כל המעורבים) הרבה יותר.
זכרו: "האושר פירושו למלא את חובתך, וככל שהחובה קשה יותר, כך האושר גדול יותר."

- ניקוס קאזאנצאקיס

לכתבה המלאה של ליאור באתר ריש לחצו כאן


סוכות בעפולה/ עלינה גולדין
שלום חברים וחברות,
השנה, בדומה למרבית בתי היוצרים בארץ, גם בית היוצרים עפולמה התמודד עם משימת הסוכה הקהילתית. גרעין הש"ש חבר לקבוצת י"ב כדורי (המדוזות), לקבוצת הלמות ולמד"ציות העפולאיות במטרה להקים סוכה קהילתית בגינה הקהילתית ברחוב קינמון (ממש ליד המשרדים של התנועה).לאחר כמה פעולות הכנה, התכנסנו בסופ"ש לפני הסוכה לסמינר עבודה אינטנסיבי בבית שלי. המדוזות והלמות התנסו לראשונה בחיי כמעט-קומונה לפני האירוע: במשך יומיים אכלנו את מה שבישלנו, עבדנו על סדנאות, תפאורה ושעת סיפור, ובעיקר - עשינו הרבה רעש לשכנים, כלומר, יצרנו ביחד. לאחר ההכנה האינטנסיבית והמהנה, הגענו ביום ראשון לרגע האמת: המפגש עם החניכות בגינה הקהילתית. התחלנו בסדנת יצורי פרא שכללה הכנת תחפושות ותרגיל מנהיג. אחריה היו פיתות בטאבון שהתעכבו קצת וגרמו לפיזור של החניכות והמדריכים. אחרי הפיתות הסדנאות לא כל כך הצליחו (תכננו אותן לחניכי ד'-ו' והילדות היו בא'-ו') והחניכות התחילו לשעשע את עצמן לבד. מהר מאוד האידיליה מהבוקר התחלפה בפריצת גבולות מצד החניכות שחיפשו את תשומת הלב שלנו, ואפילו הגיעה כמעט לידי מכות בין החניכות. פזרנו את הסוכה כחצי שעה מוקדם מן המתוכנן והתיישבנו לשיחת סיכום, שבה הפקנו ביחד לקחים מההדרכה: חידדנו את הלו"ז, עברנו על הסדנאות המתוכננות למחרת, הסכמנו על הגבולות ועל ההתנהלות שלנו כמדריכים, והבטחנו לעצמנו להיות ערניים יותר ביום השני. בכל הנוגע לפיתות, החלטנו להמשיך לשחק עם הילדים בזמן שהן נאפות בטאבון, וכך למנוע מראש מצב של ריב עם החניכים בנוגע לשמירת המרחק מהאש, או שעמום. מעבר לזה - קיצרנו את יום הפעילות בשעה, כך שביום שני פעלנו בשעות 9:30-14:00. היום השני עבר בהצלחה מסחררת. ביום השלישי היו כמה בעיות, אבל גם הוא עבר בסה"כ בלי קשיים מיוחדים.התיישבנו לשיחת סיכום בהרגשה טובה: הפעילות בסוכה פתחה את הפעילות, בגינה הקהילתית בפרט ובבית היוצרים בכלל, ברגל ימין, ונראה שמצפה לנו שנה משמעותית ומהנה ביחד.
כמה לקחים משיחת הסיכום להמשך הפעילות: חשוב שהחניכים יידעו מי אנחנו; מסגרת ברורה: לו"ז מאורגן - מה קורה, מתי מי ואחראי על זה; הערכת זמנים.: כמה זמן לוקח כל דבר. רצוי לשחק במשחקי קופסה ובמשחקים שיש בהם תזוזה.
בסופו של דבר, אני שמחה שהדרכנו ביחד את הסוכה הקהילתית השנה, ומתרגשת לקראת שנה של פעילות משותפת בעפולה ובתנועה.


ריספקט/ ניב מאירסון

ביום ההוא יצרנו ארמונות מזבל והאכלנו את ההאנגרים באמנות עד ששבעו. ביום ההוא כל אחד יכל לצייר את ליבו על הקיר או לצעוק את כאבו במיקרופון או להכנע לקצב ולא לפחד מפגיעה ממקלעי הבושה. ביום ההוא אפילו הרחוב המחוספס למד שהחיים הם יצירה.


ריספקט / חן יעיש          

 

ריספקט היה פסטיבל ההיפ הופ הכי שווה שהייתי בו אי פעם! הדרכתי בריספקט את החניכות שלי מטבריה שלהן אני עושה שיעורי היפ הופ פעם בשבוע.ההדרכה שם הייתה ממש קשה לי, אבל רק לומדים ועולים מזה, ועם הקושי היה לי גם כיף ומצחיק איתן. למי שלא היה - בריספקט היו סדנאות שוות! עם החניכות שלי הייתי בסדנת כתיבה של שירי ראפ בנושא כבוד, לדוגמה. היה מגניב, שרתי את השירים של כל המעגל בקולי הצורם, וחזר הקצב כי אף אחד לא רצה לשיר את מה שכתב. בנוסף הייתה תחרות ביט-בוקס, ראפ, מעגלי פריסטייל והופעות של זמרים שאני לא מכירה ושל רקדניות היפ הופ תותחיות שלא הצלחתי לראות בגלל גובהי הלא גבוה, לעומת החניכות שלי שאיכשהו הגיעו לשורה ראשונה (איך רואים שהן טברייניות). הייתה פינת אומנות פלסטית, גרפיטי יפה, ועוד מלא.
בקיצור היה שווה אז תאכלו את הלב!
סתם.




פסטיבל עכו / בלה ליטבק

בחופשת סוכות זכיתי להגיע לאירוע שמתקיים בכל שנה בחג - פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר.

תפסתי רכבת, הלכתי קצת ברגל, ומצאתי את עצמי בעכו העתיקה -  צופה בתיאטרון ומחול, ובין לבין גם נושמת את האווירה של העיר העתיקה: הריחות, הבנייה והמאכלים הערביים.

בפסטיבל עכו עולים כל שנה מופעי רחוב, פסלים חיים, והופעות יותר רציניות באולמות מסודרים עם רכישת כרטיסים מראש.

צפיתי בכמה הפקות והופעות, אבל ההצגה שנחרתה לי הכי טוב במוח היא "הבית זה מה שמפריד" שכתבה נועה כורם.

ההצגה שלה מספרת על ילד שתקן, שהוא קצת לא מבין וקצת מוגבל. הילד לא יכול להיות ברשות עצמו, והוא צריך מישהו שידאג לו. אבל כאן מגיע המלכוד: אימו לא רוצה בו, והיא מנסה להעביר אותו לידיו של בעל מכולת מקומית. בעל המכולת מסרב לבקשתה, אך האמא עדיין לא מוותרת. היא מחליטה להשאיר את ילדה במכולת ולהיעלם.

ההצגה דנה בשאלה - "תפקידו של מי הוא לדאוג לילד?"

התשובה די ברורה, מובן שתפקידה של האם. אבל הבעיה מתחילה כאשר האם אינה לוקחת על עצמה את האחריות - האם בעל המכולת צריך לדאוג לו ולטפל בו? האם הוא צריך פשוט לגרש את הילד כמו שהוא עושה כי זו פשוט לא האחריות שלו?

השאלות שההצגה שואלת, מזכירות לי סיטואציה דומה שהתרחשה בסוכה שלנו בנתניה. היתה התלבטות בקבוצה, ונשמעו כמה קולות שונים לגבי מיקום הסוכה. קול אחד רצה למקם את הסוכה הקהילתית בשכונה יותר "קשה ובעייתית" כדי שלילדי השכונה תהיה פעילות, וקול אחר רצה למקם את הסוכה בשכונה יותר רגועה כדי שהפעילות תהיה חלקה יותר ויהיה יותר שיתוף פעולה.

השאלה כאן בעצם היא מי צריך לדאוג לילדי השכונה הקשה יותר?
האם על ההורים לדאוג לחינוך הילדים?
האם העירייה, שזו השכונה שלה, צריכה לשאת במלוא האחריות עליה?
או דווקא אנחנו, חניכי תנועת הנוער, שאנחנו קצת כמו בעל המכולת בהצגה, אין לנו שום סמכות רשמית לילדי השכונה.
זו שאלה שעדיין אין לי תשובה עליה, ואני אתן לכם ולי לחשוב עליה.

בנוסף לשאלות שההצגה שואלת, ולמציאות שהיא מתארת, אפשר ללמוד הרבה גם על אופן ביצוע ההצגה. נורא התרשמתי מהדימויים, מעיצוב התפאורה, התלבושות והדמויות. היה שימוש נהדר בחלל ובחומרי גלם שונים כגון קמח, עדשים כתומות וקטשופ! היתה עבודת גוף טובה, דבר שהוא חשוב בייחוד לדמות שלא מדברת, ומאופיינת רק ע"י שפת גופה.

אם תהיה לכם הזמנות, אני ממליצה בחום לצפות בהצגה הזו. הצגה עוצמתית, מרגשת וחשובה.

ומי שרוצה לראות מה היה בפסטיבל עכו חוץ מזה, מוזמן לעקוב בתמונות.



לכתוב מתוך הבלגן / כרמל דרורי, שחף רויטמן ולירי שניידר מגרעין עפולה
הרבה פרצופים; עיניים חומות בוהות במרחב. רקות מלאות במילים ריקות רחוקות. העורקים מתייפחים מהשמש. שעות השינה עליהן ויתרנו ברצון חזרו לנקום ירו באישון עד שצנחו. ״שלום!״ קראתי. ההד טיפס, וירד, ונמוג. לקחתי עשרה צעדים וחצי לאחור כדי לראות פלוגות ברושים עזות, עיניים זזות מודבקות. כעת אנו דרים בעמק שורץ דרדרים, כשעפים, מגלים שאנחנו מוקפים בלא מעט הרים. הראש מוצף והלב מלא המוח כבר עייף מסיבובים וגם הרגליים. לכתוב ביחד שירים עד אחת בלילה, או שתיים. עד שאתה עייף ולא יודע אם בא לך לעצום עיניים, אתה מהרהר אם להמשיך לחוות או לצאת להפסקת חלומות. העיניים כבר מפזזות, מפלרטטות עם השינה. אך עודן בוהקות, מגששות, צמאות למגע אמיתי, למפגש. אולי אני צריך לשחרר ויותר לסמוך על הזמן, לא להיות חיית טרף אנושית אבל האש עוד בוערת והרעב מתבשל, אני כבר בשל לטרוף. די אין לי כוח זה מעייף את המוח


אז מה מחכה לנו?

סמינר פתיחת תהליך י"ב: ב-6-8.11.14 שכבת י"ב בתנועה מתחילה את תהליך ההכשרה לשנת שירות בתנועה!

ההרשמה באתר התנועה. לפרטים נוספים:
גוני - 054-4907795
עידן - 054-2620324



"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.
זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.
אז למה אתם מחכים?


כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com

עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, בלה ליטבק
מה חדש בתנועה?
"קהילות תרבות" - יום ראשון 13 דצמבר 2015

קהילות תרבות בנתניה ובעפולה חוגגות את חג החנוכה יחד בצבעים ובצלילים. בואו לחגוג איתנו!

קראו עוד

 
תרבות ברשתות החברתיות - יום ראשון 13 דצמבר 2015

בנוסף לדף הפייסבוק הפעיל שלנו, פתחנו גם דפי אינסטגרם וטוויטר.

חפשו אותנו!